מצילים את שרה מהסרטן

"אמא, למה את בוכה? אני אהיה בסדר."

אני מחייכת אליה. מה כבר אפשר לעשות?

אני לא יכולה לספר לילדה בת שבע כמה אני מפחדת.

אני לא יכולה להגיד לה שבלילות אני לא מצליחה להירדם, כי אני מפחדת ממה יביא איתו הבוקר.

אני לא יכולה להגיד לה שאני מסתכלת עליה כשהיא ישנה, ומתפללת בכל הלב שהיא תמשיך להיות כאן גם מחר.

אז אני מחייכת אליה ושותקת.

וכשאני לבד, אני מתפרקת.

שמי חיה כלפון. אני אמא של שרה, יש לה אחות תאומה ושני אחים קטנים. אני נשואה לדוד. אנחנו מנתניה.

אני כבר לא זוכרת איך נראו החיים שלנו בלי בתי חולים, בדיקות, טיפולים וחרדה.

לפעמים אני עוצמת עיניים ומנסה להיזכר בחיים שהיו לנו לפני שכל זה התחיל, רק לפני שנה…

אני רואה את שרה עומדת מול המראה.

עם השיער הארוך שכל כך אהבה.

היא הייתה מסרקת אותו שוב ושוב, עושה צמות, בודקת שהכול בדיוק כמו שהיא אוהבת.

ואני הייתי מזרזת אותה.

"שרה! נו… אנחנו נאחר לבית הספר."

מי היה מאמין שיום אחד אתפלל רק לחזור לרגע הזה, הייתי חוזרת אליו ונשארת בו לתמיד.

הכול התחיל בסוף אוגוסט, היינו בחופשה משפחתית בצרפת, ושרה התחילה להתלונן שכואבות לה הרגליים.

חשבנו שאלו בטח כאבי גדילה, או שהיא התעייפה כי הלכנו הרבה.

לרגע לא חשבנו שאלו הרגעים האחרונים של החיים שהכרנו.

כשחזרנו לישראל הכאבים חזרו. חזקים יותר. וזה הגיע למצב שכבר היה לה קשה ללכת.

לקחנו אותה לרופא, והוא הפנה אותנו דחוף למיון.

אחרי ימים של ציפייה מורטת עצבים הגיעו התוצאות של הבדיקות.

ואז הגיע הרגע שבו הרופא הסתכל עלינו ואמר את המילים ששינו לנו את החיים לתמיד: "לשרה יש נוירובלסטומה מפושטת. שלב 4."

בשניות הראשונות לא הבנתי, אבל אז שמעתי את המילה "סרטן"

ואני כבר לא זוכרת מה קרה אחר כך.

אני רק זוכרת שלא היה לי אוויר.

הרגשתי כאילו מישהו לקח את כל העולם שלי וריסק אותו לרסיסים.

מאותו יום התחילה המלחמה שלנו. בית החולים הפך לבית שלנו. אשפוזים. זריקות. כאב. דמעות. טיפולים.

ניסינו הכל.

כל טיפול חדש נתן לנו תקווה.

וכל פעם מחדש התפללנו שזהו זה.

אבל פעם אחר פעם התקווה התנפצה לנו בפנים.

הסרטן לא נעצר. והבת שלי, הולכת ונחלשת.

אני לא אשכח את חנוכה האחרון.

כולנו עמדנו סביב הנרות, ורק שרה ישבה בצד.

שקטה.

רזה.

כבויה.

הילדה שתמיד הייתה מתרגשת מלהדליק את החנוכיה, הראשונה לשיר, פשוט לא הייתה שם.

לא הצלחתי להחזיק את עצמי.

נכנסתי לחדר.

סגרתי את הדלת.

ובכיתי כמו שלא בכיתי בחיים.

הרמתי את העיניים לשמיים וביקשתי:

אל תיקח לי את הבת שלי.

בבקשה. אני אעשה כל!

אל תיקח לי את הבת שלי.

הרופאים אומרים שבישראל כבר אין טיפול שיכול להציל את שרה.

התקווה שלנו נמצאת עכשיו בארצות הברית.

שם יש טיפול שיכול להציל את החיים שלה. טיפול יקר שעולה מיליונים.

אנחנו חייבים להגיע לשם כמה שיותר מהר.

וכל יום שעובר מפחיד אותי יותר.

אני יודעת שהשם יילחם בשביל שרה.

אני מאמינה בזה בכל הלב.

אני גם יודעת שהוא שולח את העזרה שלו דרך אנשים טובים.

לכן אני פונה אליכם.

כאמא.

לא בשבילי.

בשביל ילדה שחולמת לחזור לבית הספר. לצחוק עם אחותה התאומה. לצייר. לטייל. לעמוד שוב מול המראה ולהתעסק בשיער שלה.

בבקשה מכם.

אני לא מוכנה לוותר עליה.

אני לא יכולה לחשוב שאני אאבד את הבת שלי בגלל כסף.

כל תרומה היא עוד צעד בדרך להצלת החיים שלה.

בבקשה
תעזרו לי להציל את הבת שלי.

לחצו כאן לתרומה

---

 כתובת: עמותת להושיט יד, מרכז רימון ,שמעון בן שטח 10 ת.ד. 80 אלעד.

לכל שאלה ובירורים ניתן ליצור קשר עם משרדי עמותת להושיט יד בטלפון מהארץ ומחול: 03-9090882

מייל: info@l-yad.org.

בקרו באתר העמותה: WWW.L-YAD.ORG

מספר עמותה: 580457232

משלוח צ׳ק: עמותת להושיט יד עבור שרה, מרכז רימון, ת.ד.80 אלעד.

העברה בנקאית: להושיט יד עבור שרה, בנק הפועלים סניף 772 חשבון: 500630

לאחר ביצוע העברה, למשלוח קבלה. נא לחץ כאן  

העברה בנקאית מחו״ל: 

IBAN: IL660127720000000500630

NAME: LEHOSHIT YAD

SWIFT: POALILIT

הבהרה: הקמפיין מיועד למימון כל ההוצאות שלא משולמות על ידי ביטוח רפואי. הטיפול הינו טיפול נסיוני וחדשני אינו כלול בסל התרופות. כל התרומות לטובת המסע להצלת חייה של שרה לרבות הוצאות הטיסה לטיפולים, סיוע כלכלי, תרופות, נסיעות, אשפוזים, שכירות, ו/או כל צורך אחר שיתעורר במסגרת המסע להצלת חייה.

הקמפיין מתנהל בשקיפות מלאה, וכל התרומות מנוהלות תחת פיקוח וליווי מקצועי, במידה ונותרו כספים בסוף הטיפולים, יתרת התרומות יעברו לטובת ילדים חולים אחרים.