*3788התקשרו עכשיו

“אמרתי לעצמי: תתאפסי. אין ברירות פה.״ ליטל עמרם נלחמת בסרטן בפעם השניה

פעמיים קיבלה ליטל עמרם את הבשורה על המחלה. עכשיו היא נלחמת על חייה בפעם השניה. והיא מתכוונת לנצח.

מערכת להושיט יד 20/11/20
ילדה קטנות במחלקה שואלות אותי איך עברתי את התקופה הזאת. אני מנסה לשדר להן שצריך להיות חזקים.״

״בפעם הראשונה הייתי בת 11. התחילו לי כאבים ברגל, ואחרי סדרת בדיקות הרופאים סיפרו לנו על הסרטן. החיים שלי השתנו באותו יום, שלי ושל המשפחה שלי. אני לא חושבת שהיינו אותם אנשים אלמלא הסרטן. המחלה שינתה לנו את השגרה, הכניסה את כולנו למסלול אחר של רגשות ושל התמודדות. זה מי שאנחנו עכשיו. ועם מה שיש אנחנו עושים הכל כדי לנצח. אני עושה הכל כדי לנצח.״

בתקופה שלאחר גילוי המחלה הראשון ליטל עברה אשפוזים אחת למספר שבועות, כשהיא עוברת טיפולים כימותרפיים, טיפולים ביולוגיים, הקרנות, ולבסוף ניתוח מורכב בעצם הירך. אוסטאוסרקומה (Osteosarcoma), הסרטן בו חלתה ליטל, הוא הסוג השכיח ביותר של סרטן ראשוני בעצמות. הוא נפוץ בעיקר בקרב מתבגרים וצעירים ושכיח יותר בבנים. 

״כשאת בת 11, את בשוק, לא יודעת איך להגיב. הפעם, אחרי כמה שעות אמרתי לעצמי: תתאפסי. אין ברירות פה.״

״במהלך התקופה של הטיפולים, שלקחה כמה שנים, לא הלכתי לבית הספר. שניה אחרי הגילוי של הסרטן בדיוק עברתי לבית ספר חדש, ופשוט לא היו לי חברים. בתקופה הזו, היחידים שתקשרתי איתם היו המשפחה, בנות השירות ושאר המתנדבים, וילדים נוספים במחלקה האונקולוגית.״

היום ליטל בת 17, ומתגוררת עם משפחתה בראשון לציון. במהלך החטיבה והתיכון, לאחר הטיפולים והניתוח הקשים שעברה, היא החלה להחלים. במהלך הטיפולים, שארכו שנה וחצי, היא התניידה בכסא גלגלים, ולאחריהם עברה לקביים, כשהיא בעלת שתל טרי בירך. לפני שנה וחצי, החלו לה שוב כאבים.

״הרופא אמר שזה כנראה סדק בעצם שנבנתה על השתל ששמו לי. אבל אני כבר הכנתי את עצמי מראש. ראיתי והבנתי שאנחנו עוברים בדיוק את אותן בדיקות כמו בסבב הראשון. כשהודיעו לנו ששוב יש גידול, התגובה שלי היתה שונה מאד משל הפעם הראשונה. כשאת בת 11, את בשוק, לא יודעת איך להגיב. הפעם, אחרי כמה שעות אמרתי לעצמי: תתאפסי. אין ברירות פה. הייתי כאילו מוכנה כבר מראש וקיבלתי את זה באהבה, אמרתי לעצמי שזה מה יש, זה מה שקורה עכשיו ועם זה צריך להתמודד וצריך להמשיך הלאה.״

״ילדה בת 8 שואלת אותי: איך אני אעבור התקופה הזאת?״

כששואלים אותה על האשפוזים, ליטל מתארת את המפגש עם הילדים האחרים במחלקה האונקולוגית: ״בסבב הראשון התחברתי לגדולים ממני. אני הייתי זו ששואלת את השאלות. השאלה ראשונה ששאלתי כשסיפרו על הסרטן היתה אם השיער ינשור לי. עכשיו, אני ״הגדולה״. ילדות קטנות ניגשות אלי במחלקה, ושואלות אותי דברים. ילדה בת 5 שואלת אותי על השיער ועל הקרחת. תוך כמה זמן הוא יעלם לה והאם הוא יחזור. ילדה בת 8 שואלת אותי איך עברתי את התקופה הזאת, איך היא תעבור אותה. אני מנסה לשדר להן שצריך להיות חזקים.״

ליטל עברה חצי שנה נוספת של טיפולים ועוד ניתוח, ובימים אלו היא ממשיכה להתמודד מול חוסר הוודאות שבמחלה ועם השיקום הפיזי בתעצומות נפש ענקיות. לפני כשבוע היא החליטה להתגייס למען חבריה ובני משפחותיהם, ויצאה עם יעד לגיוס עבורם.

״משפחות מאבדות תקווה.״

״כשאני חליתי, אמא שלי עזבה את העבודה שלה כדי ללוות אותי. זה קרה באופן טבעי, וזה קורה כמעט אצל כל המשפחות כשאחד מבני המשפחה חולה בסרטן ומתחיל טיפולים. המשפחה נכנסת למוד התמודדות. לא חושבים על כסף. ואז נוצר מצב, שבתוך כל המלחמה על החיים של הילד, הבית מתחיל להיכנס לסחרור כלכלי שלפעמים אין ממנו יציאה. התהליך הזה יכול לקחת חודשים ושנים. לא מדובר בתקופה קצרה. מאז שחליתי אני בקשר צמוד וקרוב עם בנות השירות של עמותת ״להושיט יד״, ועם שאר הצוות של העמותה. הן הכי קרובות אליי בעולם ואני עוברת את התקופה הזאת יד ביד איתן. החלטתי שאני רוצה לעזור גם, ובשביל זה אני מספרת את הסיפור שלי ברבים. אני רוצה להגיד לכם שעוד לפני הקורונה, משפחות שהתמודדו עם מחלה של אחד הילדים היו בקושי מטורף. ועכשיו, משפחה שרק הורה אחד עובד בה, וגם הוא בחוסר וודאות, או שהעסק שלו קורס, או שהוא בחל״ת, או פשוט מפוטר, זאת משפחה שמאבדת תקווה. מאבדת אפשרות להרים את הראש, אין להם אף אחד והם לא יכולים להמשיך הלאה, והם חייבים. הם חייבים כי החיים של הילד שלהם נמצאים על כף המאזניים, כי הם חייבים להיות בנוכחות מלאה ולהילחם על החיים. ההורים האמיצים האלה זקוקים לעזרה שלכם, וכל תרומה שלכם יכולה לעזור להם להרים את הראש ולהציל את עצמם כדי להמשיך להילחם על החיים של הילד שלהם.״