*3788התקשרו עכשיו

“לזכור להתלהב מהדברים הקטנים, כי שום דבר אינו מובן מאליו”. עדי גרינברג

להושיט יד 25/01/21
"התאהבתי בילדים, בהורים ובעיקר במחלקה. בית החולים הפך להיות עבורי לבית שני." עדי גרינברג

״קוראים לי עדי גרינברג, אני בת 25 מנתניה, סטודנטית להוראה לגיל הרך.

הגעתי לעמותת ׳להושיט יד׳ בשנת 2013 דרך היכרות עם נערה שחלתה בסרטן. היא סיפרה לי על עמותת ‘להושיט יד’ שמלווה אותה בבית החולים ושולחת לה בת שירות שמוציאה אותה לימי כיף עם בחורות שנמצאות בערך בגיל שלי. היא העבירה לי את המספר של מנכ״ל העמותה (אברהם עטר).

מאותו היום הכול היסטוריה, יצרתי איתו קשר אמרתי לו שאני מעוניינת להתנדב. התחלתי להתנדב עם ילדים חולי סיפי ולהגיע לאירועים גדולים ולעזור כמה שאני יכולה גם בזמן השירות הצבאי שלי. התחלתי להגיע לביה״ח מספר פעמים בשבוע ולעשות איתם הכל: לשחק עם הילדים ולהיות איתם, לקנות להורים מה שהם צריכים, וכל עזרה שצריך. 

לאחר השחרור שלי, התחלתי להגיע לביה״ח תל-השומר ולהתנדב שם, ולמעשה עברתי ממחלקת הסיפי לאונקולוגיה. התאהבתי בילדים, בהורים ובעיקר במחלקה. בית החולים הפך להיות עבורי לבית שני.

אני קמה מוקדם בבקרים ומגיעה לביה״ח לפני הפקקים, ואני נמצאת שם מהבוקר עד הערב ולפעמים גם עד הלילה. כשאני שם, אני לא כמו לא שמה לב שהזמן עובר, כשנמצאים עם הילדים ההנאה גדולה והצורך למדוד זמן פשוט נעלם.

מבין כל הרגעים הרבים שזכיתי לחוות בעמותה, יש מספר רגעים שאני לעולם לא אשכח:

למשל, לפעמים אני זוכה לארגן לילדים ימי הולדת. ילד מסויים חזר לארץ לאחר טיפולים בחו”ל, וארגנתי עבורו יום הולדת בסגנון ‘המירוץ למיליון’ כמו שהוא ביקש. אין דרך לתאר את האופן שבה הוא נהנה, ״חיוך של ילד שווה זהב”. 

מעבר לכל זה, אני מפגישה ילדים עם מפורסמים שהם אוהבים, מפגשים שכל כך משפרים להם את מצב הרוח. המפורסמים מגיעים לעיתים אל הילדים הביתה או לביקור אצל ילד שמאושפז בבית החולים. העיקר הוא שבסופו של דבר הילדים מאושרים מזה. פתאום, הם מסכימים לקחת תרופות שלפני כן סירבו בגלל הקושי שכרוך בהן וגם לשתף פעולה עם הצוות הרפואי. בנוסף, אני גם מתרימה לילדים כרטיסים להופעות סטנדאפ, זמרים מחו״ל ועוד, אם בשביל ההורים ואם בשביל הנערים. 

בשנת 2019, כשהאירוויזיון הגיע לישראל, אמרתי לעצמי ש׳אין מצב שלא יהיו כרטיסים לעמותה׳. בערב יום העצמאות ניסחתי בקשה לסיוע להנהלת האירוויזיון. ביום למחרת כבר הודיעו לי כי מוכנים לתרום לנו כ-100 כרטיסים, ואת ההתרגשות אין לתאר!! 

מקרה נוסף היה עם ילד שלא אכל כלום במשך שבוע שלם. לאמא שלו, שדאגה כל כך, כבר לא היה איכפת מה הוא יאכל- רק שיאכל משהו… היא השאירה אותי איתו לבד והלכה לעשות כמה דברים בביה״ח. רק ישבתי לדבר איתו והוא החליט שהוא רוצה לאכול קורנפלקס עם חלב, כשהאמא חזרה היא הייתה בעננים.

לפני שנתיים, אמא של אחת הנערות הצטערה שהילדה שלה תהיה מאושפזת ביום כיפור במחלקה, ושהיא לא תוכל להעביר את החג בבית עם שאר הילדים. התנדבתי להישאר עם הילדה במהלך החג, ובאמת העברנו יחד חג מופלא עם שאר הילדים במחלקה, עם מרתון משחקים בלתי נשכח.

אין ספק שבתוך כל החוויות הטובות בעמותה יש גם את החלק היותר קשה, וזה כאשר מאבדים ילד. זו חוויה קשה, אבל משמעותית לא פחות. אני שואלת את עצמי, אם אני נמצאת עם הילד בביה״ח ומלווה אותו כל היום למה שאני לא אהיה שם ברגעים האחרונים שלו? לפני כמעט ארבע שנים אחד הבוגרים שלנו נפטר והמשפט שהוא כל הזמן אמר ומלווה אותי מאז וימשיך ללוות אותי חרוט בי עדיין: “לזכור להתלהב מהדברים הקטנים כי שום דבר אינו מובן מאליו”.

וזו בדיוק הנקודה, במחלקה הזו שום דבר אינו מובן מאליו, אם ילד מסתכל עליי והוא מחייך- בדיוק מזה אני מתלהבת, כי זה כל כך לא מובן מאליו!!״